נמצאו 1,876 תוצאות עבור "העם הפלסטיני"

לא מילחמה, לא שטחים מוחזקים, לא מאבק לחיים ולמוות עם הפלסטינים, לא אינפלציה, לא מרד עדות- המיזרח, לא כפייה דתית, לא ירידה.

הם ימצאו שם שז׳בוטינסקי הכיר בקיומו של עם פלסטיני נפרד, והציע להתכונן למילחמה בו.

סברתי שניתן למנוע אסון זה אם ההנהגה הציונית תציע לעם הפלסטיני עוד במהלך המילחמה תוכנית לדו־קיום שתוכל להתקבל על דעתו, וכך תיצור ניגוד בין ההמונים הפלסטיניים ובין הנהגתם הריאקציונית.

אני סבור שצריך להשאיר את יהודה ושומרון במעמד הנוכחי, עד שנגיע לכלל הסכם עם ירדן ועם הפלסטינים.״ איזה מין הסכם ז גם על כך משמיע דיין זה דיעות מתונות בלתי־רגילות :״לביטחון׳ יש משמעות אחת בשעת מילחמה, ומש מעות אחרת בעיתות שלום.

ואומנם, החוק מגדיר סוכן זר כמי ש פועל בשירותה של מדינה זרה, כיוון ש ישראל אינה מכירה לא בקיומו של עם פלסטיני ולא בקיום מולדת פלסטינית, איזו מדינה זרה משרת איש פתח, שהוא לכל הדיעות ארגון פלסטיני שאינו שייך לשום מדינה ערבית מסויימת?

— היינו יכולים ליטול את היוזמה לידינו, למנוע את ההסלמה ואת חדירת מערכות־הנשק היקרות, לקדם פני לחצים עלינו, לבוא בדברים ישירים עם מצריים ו/או עם הפלסטינים, לכונן הסדר־שלום מוצק והדדי .

למען הזהירות הוסיף: בתנאי שישראל תגיע להסדר גם עם הפלסטינים. כדי להפסיק מייד את האש ולפתוח ב־משא־ומתן להסדר, תבע עבד־אל־נאצר רק הודעה מופשטת על בחינת ישראל להיסוג.

הוא השתמש בנוסחה ״הנושא הפלסטיני״ — שפירושה התעלמות מקיומו של עם פלסטיני, זכויותיו ומוסדותיו. את ״הנושא הפלסטיני״ יש לפתור, לדבריו, במסגרת שלום עם ירדן — דבר שכל בר־דעת בעולם יודע כיום כי הוא אנאכרוניזם שאינו יאה למדינאי צעיר ודינמי.

גילוי״הדעת מטיף ליוזמה מדינית ישראלית חדשה. הוא מכיר בקיומו של עם פלסטיני, אך מבטל את קיום אש״ף. הוא שולל לחלוטין את קיומה של מדינה פלסטינית בגדה המערבית וברצועת־עזה, ומבקש לכפות על הפלסטינים אחדות עם עבר-הירדן.

על הבימה עולים בזה אחר זה מנהיגים י-שראליים, וכל אחד מביע דעתו על היחסים עם הפלסטינים. כך עולים על הבימה: בן־ גוריון, בגין, אבא אבן — וגם הרצל.

נאמר בה, כי פתח ״אינה מתנגדת״ לקיום מגעים עם גוף ישראלי, הדוגל בשלום חוזי בין ישראל והערבים, בהקמת מדינה לאומית ריבונית לעם הפלסטיני, ובשיבת הפלסטינים לארץ־מולדתם.

מאז 1948 אני דואה את עיקר משימתי בפעולה למען השלום בין ישראל ועמי־ערב בכלל, והעם הפלסטיני בפרט. במיסגרת זו נפגשתי, במהלך השנים, עם עשרות מנהיגים ערביים, וביכללם פלסטיניים, בי ניהם שרי־ממשלה, שגרירים, מדינאים.

כהן ־ צידון: האם מישרד־החוץ הטיל עליך תפקיד כל״שהו במגעים עם פלסטינים? אפנדי: לא. פחן ־ צידון: האם ביקשת להיפגש לצורכי שיחה עם ראש ממשלת־ישראל?

אבל כשהובא הדבר לפני יצחק רבין, יעץ הלה להיענות לבקשת האורח, שמא ייווצר הרושם שיש ראל פוחדת מפני מגע של אורחיה עם פלסטינים. גם שימעון פרם יעץ להיעתר לאורח.

והר גריזים משוחח בעיברית וחברון מדברת אתי עיברית...״ הנ״ל 1״אני מעדיף לדבר עם הפלסטינים על עתיד רבת־עמון מאשר עם חוסיין על עתיד שכם וחברון.״ עזר וייצמן, ראש מטה־הבחירות של הליכודז ״אינני סבור שפוליטיקה היא עסק מלוכלך.

מבחינה חברתית, ריגשית, כלכלית ופו ליטית, החלק הערבי של ירושלים ממשיך לשייך את עצמו לגדה המערבית ולעם הפלסטיני. ירושלים הערבית היא, בעיניו, עיר־הבירה של האמורים הפלסטינים הכבושים.

י• את התגובה לדברי מר רוזן אני מבין כך: אבנרי תומך (רטרואקטיבית) בקיום פלסטין עצמאית ושלמה והוא נגד החלוקה שהמימסד הימני־שמאלי ניסה לכפות. לגביו מובן מאליו שלעם הפלסטיני יש זכות להגדרה עצמית. אך האם יש זכות כזאת גם לעדה דתית (דהיינו ה יהודית) שהיא מיעוט בפלסטין?

חוקרי־המישטרה, בראשות פקד יהב, ביקשו להוציא מפיו הודעות על מהות קשריו עם פלסטינים בחו״ל, על מעורבותו בפעילות חבלנית עסקן שמיר ״כי עירום אתה״ עולם, ארבע המילחמות שאותן הוא נלחם במכונתי־הכתיבה בתובעו את זכות־הדיסד של הלוחמים בארבע המי׳לחמהוג הללו, תולדות־חייו, המעבר מאמונה עיוורת ב־צידקתו של סטאלין, שמש העמים ומאור האנושות, ועד ל״הצלת האנושות מאלף שנית חשיכה״ מעידים על תולדות שקיעתה של ׳החברה והתרבות הישראלית, עשתה־מוגים יותר מכל יצירה שיש בכוחו של סופר ישראלי כלשהו ליצור ולתארם.

בפוטנציה אפשר לשבת עם ירדן, מצריים, ואולי אפילו עם סוריה וסעודיה, כי הן מדינות ריבוניות, עצ מאיות שחתימותיהן לפחות מחייבות. אד לשבת להתדיין עם הפלסטינים? קל לצאת לכיכר־מלכי-ישראל עם שלטים ולהכ ריז :״שלום — עכשיו!

.״ ולאחר־מכן הדגיש בתוקף :״אנו נדון בעניינים השונים עם הפלסטינים אם יסכימו להכיר בקיומה של מדיינת ישראל ולהתקיים לצידה.״ הנשיא ופקידי־מימשל בכירים אחרים עשו כבר את הצעד הסמאנטי, בהשתמשם במונחים ״פלסטינים״ ו״אשף״ לחילופין.

מדיניות החוץ ממשיכה להכות גלים :״אין עם מי לדבר, אין עם פלסטיני, אין ויכוח עם ארצות־הברית, אין עימות עם הקונגרס, אין חילוקי־דיעות, אין ...אין ...כלום!

כשמן הכתם עדיין שיחקו ב,האנדז׳אפ׳ וכ,כימני־דרד׳ ,שמעד *טהיל״האיויד של מדינתם מכצע הפצצית־עומק כמצרים, שעושים סדר כרצועה המתפרעת, ואוז ניהם הלכו הלוך והיהכט כדיכורים על מהכלים כקשר עם פלסטינים. כד־ככד עם זאת הלכו ותכפו הצרמוניות סביב הכותל המערבי׳ מערת־המכפלה ומקומות קדושים אחרים, והארץ, ואט־צעי־התיקשודת ההמוניים, מלאו שמן־זית של מלל דתי.

ה״קונסנזוס״ המזוייף הזה היה מבוסס על תמימות־הדעים של מנהיגי הרות ומיפלגת־העבודה שאין להניח לעם הפלסטיני להגיע לעצמאות־לאומית, ואין להעניק לו את הזכויות הלגיטימיות ישיש לכל עם, ואין להידבי עם מנהיגיו המוסמכים.

הזירה עברה לשטח אחר — הקרב על השטחים המוחזקים, המאבק על השלום הכולל, ובעיקר — המילחמה בין ישראל והעם הפלסטיני. תנועת ״שלום עכשיו״ הפכה את עצמה כלתי־רלוונטית לגבי שאלות-יסוד אלה.